חפש בבלוג זה

יום ראשון, 1 באפריל 2012

לילה ראשון בלי אמא...

אני לא זוכרת אם הייתי בכתה ד' או ה' כשיצאתי טיול הראשון שלי עם תנועת הנוער.
לא הייתי חניכה מורעלת, כי נדמה לי שזה היה בנוער העובד, אבל לא בטוח. אולי במחנות העולים.
הטיול היה לקיסריה, ואני לא זוכרת ממנו כמעט כלום, למעט הלילה.
אני זוכרת שישנו במגרש שמחוץ לחוף, היו שם עצים ומשטח של חצץ, וכל קבוצה קיבלה אזור מוגדר שבו היא אמורה להתמקם.
אני ושק השינה שלי קיבלנו מקום למרגלותיו של פסל, שבאור יום נראה ממש נחמד.
עם רדת הלילה והירח המלא, התחיל החול לגרד בגופי, העייפות לתת את אותותיה, והמרחק מהבית והלינה בחוץ בפעם הראשונה - התחילו להטריד.

החושך הגמור והשקט שהשתרר אחרי שכולם שכבו לישון הותיר אותי שוכבת מתחת לפסל. קטוע יד וקטוע ראש. לאור הירח - הייתי מבוהלת, קפואה מקור ופחד, ובאופן כללי רציתי הביתה.
אני זוכרת את עצמי שוכבת בחושך, מנסה להתעלם מהקטוע שניצב מעלי, ומקשיבה לרחש הגלים שנשמע בלילה מהים.
בסוף, כמובן, נרדמתי, ולמחרת טיילנו עוד קצת וחזרנו הביתה.

אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה הוא...

לא אשכח אף פעם את החוויה הזו, ואת החזרה הביתה. כמה אתה לומד להעריך את הבית כשאתה רחוק ממנו.
כשחזרתי הביתה עוד חיכתה לי הפתעה - ההורים שלי קנו טלויזיה צבעונית (!), שעמדה, רבת הוד והדר, בסלון.
אחרי שהתקלחתי שידרו (במיוחד לכבודי) פרק צבעוני של "היה היה".

כן. בדיוק זה...


מה השתנה בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז?

הבן שלי נסע בסוף השבוע האחרון לטיול הראשון שלו - ששי שבת עם הצופים באזור ירושלים.
הוא היה נלהב ובטוח בעצמו, והרגיש כל כך גאה על שהגיע לגיל שאפשר להתחיל.
בתור אחד שלא ישן אף פעם מחוץ לבית - הסתכלתי עליו מהצד מתכונן ומתרגש, ושתקתי - רק כי ידעתי שהבת הגדולה שלי יוצאת גם היא לאותו טיול ותהיה לו תמיכה כשהוא יזדקק לה.
וכמובן שהוא הזדקק לה.
החושך, המרחק, האוהל, הקור בלילה.
יש כאלה שעבורם זו הרפתקה, יש כאלו שעבורם זה איום. אני ניסיתי להעביר אליו את התובנה שעבורו זה אתגר.
אתגר שכשהוא יעמוד בו - לא יהיה גאה ממנו.

ההבדל היחידי ביני לבינו הוא שכשאני יצאתי לטיול - לא היו טלפונים ניידים.
לא יכולתי להתקשר לאמא ולבקש "תבואי!"
לא יכולתי לסמס "אבא, קר לי ואני רוצה הביתה"
התמודדתי.

בסופו של דבר - גם הוא התמודד. אחותו הבכורה עשתה את הקסם שלה, ובעיקר נתנה לו להבין שהיא שם בשבילו.
הוא הלך לחכות לה באוהל שלו עד שתסיים את שיחת הטלפון עם החבר שלה.
כשהיא חזרה, הוא ישן.

בבוקר הכל נראה יותר טוב. העצים ירוקים ולא שחורים, הפרצופים מחייכים, והפסלים בחניון של קיסריה כבר לא מאיימים כמו זומבים בלי ידיים וראש.



הוא עשה את זה.
אני מקווה שחווית ההצלחה תהיה צרובה אצלו בראש, כדי שיוכל להיות שם בשביל הבן שלו כשהוא יצא לטיול הראשון שלו. בעוד שלושים שנה...

תגובה 1: