חפש בבלוג זה

יום רביעי, 18 ביולי 2012

הלולאה


לולאת הזמן מתרחשת בכל בוקר, בשבריר השניה שבו שבה הנשמה באפה, ורגע לפני שנפקחות העיניים.
בתוך הלולאה בוחשות זו בזו השינה והערות, מתחרות ביניהן מי תצליח לגבור על השנייה.
בהרף הזה, מאחורי העין העצומה, יש נחמה עצומה.
לרגע אין היא יודעת היכן היא נמצאת, או מי היא בכלל, והיא יכולה להיות כל דבר שתחפוץ, היכן שרק תרצה. החלום פולש אל המציאות רק לעוד רגע, ופתאום הכל אפשרי.
לכל בוקר יש את לולאת הזמן שלו, והשעון הפנימי שלה, שמעיר אותה בדיוק רגע לפני השעה היעודה, מתעתע בה לחשוב שהיא לא לבד, שהיא עדיין ציפור, שרוח מלטפת את גופה הישן.
בבוקר הזה, כמו בכל הבקרים האחרים של חודש יולי, עוד לפני ששבה ההכרה, נכנס האוויר הלוהט והמאובק דרך נחיריה, מחספס את הנשימה ומזכיר לה היכן היא.
הנופים הירוקים הלקוחים מקטע הפתיחה של "צלילי המוזיקה" שליוו את חלומה, כל כך אמתיים עד שניתן היה להריח בהם את העשב הירוק ופרחי הבר העדינים, נעלמו תוך שניה אל תוך הלולאה ונשאבו אליה, למרות הניסיונות הנואלים להיאחז בחלום. 
"עוד רגע אפקח את העיניים, עוד רגע אכנע למציאות", היא חושבת, כאילו שלא למדה כבר עם השנים שלא ניתן לשטות בזמן. לא לפקוח עיניים לא עוזר, להתעלם מהמיטה הסתורה ומהקירות המתקלפים לא יגרום להם להיעלם.
אין מנוס. המציאות תמיד מנצחת, והיום החדש מתחיל.
עוד חמש דקות בערך יצליח החלום לשרוד בתודעתה, ואז יעלם גם הוא אל תוך הלולאה. יאבד בנבכי הזמן.
פעם היא חשבה להניח פנקס ליד המיטה, ולרשום בו את המחשבות הצעירות הללו, שנולדות אל תוך הבוקר. מרוב בלבול בבוקר לא מצאה את המילים, לא מצאה את הכתב, ומצאה את עצמה יושבת מול דף שורות מסנוור, עם עט פלסטיק פשוט ביד, ללא יכולת לכתוב שום דבר. החלום נמוג גם בבוקר ההוא, כמו בשאר הבקרים, והיא שוב נותרה עם רעיון, עם חצי מילה, עם אות, ולבסוף בלי כלום.
בבוקר הזה, לולאת הזמן הייתה מציאותית מתמיד. ובכל זאת - נעלמה.


עמק ססגון, טל גולדרט, נובמבר 2011

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה